בפעם הראשונה הגעתי לישראל בשנת 1990 עם קבוצת נוער שמנתה כמאה וחמישים ילדים בגילאים שונים. הגענו לחודש, היה צריך לשלם רק כרטיס טיסה, כל השאר היה מסובסד. אני חושבת, שזאת הייתה הקבוצה הראשונה שבאה מהונגריה לישראל אחרי נפילת משטר הקומוניסטי שנה קודם לכן. חילקו אותנו לכמה קבוצת לפי גילאים ופזרו אותנו בקיבוצים שונים. במשך שלושה שבועות עסקנו בקטיף פירות, קצת לימודי עברית ואחרי זה היה שבוע טיול בכל הארץ כולם ביחד, שבסוף המסע החווייתי הזה היה לנו טקס מרגש מאוד, שהונגריה התקבלה בחזרה לתנועת ‘הבונים דרור’, וכולנו קיבלנו חולצה כחולה עם שרוך אדום ששלשלנו לפתחים בצורה של האות היי. אני הייתי בקיבוץ פרוד שהיה ידוע כקיבוץ הונגרי וקראו לו פעם קיבוץ גרדוש. המילה היחידה שאני זוכרת שלמדתי שם היה “זהוזה”. איש הקשר שלנו (ממוצא הונגרי כמובן) מטעם הקיבוץ שאיתו עבדנו כל יום בפרדסים, היה נוהג לומר את צירוף המילים האלה לעיטים קרובות מאוד-מאוד, לכן אפילו קראנו לו ‘זהוזה’. לרוב עבדנו בפרדסים של אגסים וכמובן השפע הנגיש של הפרי העסיסי עם מלא מיץ לא השאיר אותנו אדישים ואכלנו כמויות ממנו. מה שלא ידענו, שחוץ מוויטמינים הוא גורם לתופעות לוואי של התנפחות הבטן, שהיה משתחרר מגופינו בלילה בלווי קולות לא נעימים שהצחיק אותנו ארוכות עד שלא נרדמנו.

 A mi alijánk 

כאשר סיפרתי לחברי הכיתה שלי בהונגריה שאני הולכת לטוס לישראל, אף אחד לא האמין לי. ישראל הייתה כל כך רחוקה ויעד מאוד לא שיגרתי בתקופה דאז. זאת בכלל הייתה בפעם הראשונה בחיים שלי שטסתי ועוד לבד בגיל 18. כאשר חזרתי להונגריה אחרי חודש שהות בארץ, מאוד הסתקרנו חבריי לכיתה לדעת כל פרט. אבל משפט אחד שנשאל בתום לב בצחוק, נצרב בזיכרוני: “נו, ואיך היהודים נראים, כמונו? לפני כמה שנים היה דף בפייסבוק ששמו היה “Iran loves Israel” וכאשר הישראלים פרסמו שם את תמונות הפרופיל שלהם בגלוי היו אירנים שכתבו להם: “וואו, אתם נראים כמונו, חשבנו שאתם מפלצות.” ואז קישרתי את שני המשפטים.

אני עד גיל 14 לא יודעתי שאנחנו יהודים. זה התגלה במקרה. סבתא שלי ניצולת שואה, ועד לפני כחמש-עשרה שנה לא סיפרה כלום מה קרה לה ולמשפחתה. שנות השמונים היו כבר יחסית חופשיות בהונגריה, עד כה היה אסור לקיים פולחן דתי, וחלק מהאנשים חזרו למנהגים הדתיים. אני למדתי בבית ספר רגיל וגדלתי בסביבה נוצרית כביכול, לא ידעתי כמעט כלום על דת וזה אף פעם לא היה גם נושא אצלנו בבית. אז ברוח התקופה, יום אחד היה דיבור בין ילדי הכיתה, למי עשו טבילה ולמי לא. אני אמרתי, שלי לא עשו ושאלו אותי למה. עניתי שאני לא יודעת. כאשר חזרתי הביתה אחרי בית הספר, שאלתי את אמא שלי, והיא אמרה לי, שאנחנו יהודים, לכן לא עשו לי טבילה. ואז שאלתי אותה, מה זה יהודי? בספר היסטוריה שלמדנו ממנו בבית ספר, היו כמה משפטים בודדים שהזכירו את שואת העם היהודי. אמא שלי שנולדה בשנת 1948, נתקלה במעשה אנטישמי בבית הספר שהיא למדה בו בכיתה ב’. סבתא רבה שלי (אמא של סבתא שלי מצד אמא) הייתה עוד מדליקה נרות בחגים, אבל אנחנו הילדים, לא ידענו אז מה הסיבה, וששאלנו, לא קיבלנו תשובות. גם כאשר שאלנו, מה זה המספר קעקוע בזרוע שלהן, גם לא קיבלנו תשובות. רק סבתא שלי וסבתא רבה שלי (אמא שלה) שרדו את השואה, כל שאר בני משפחתם נספו בבירקנאו. כאשר נודע לי על יהדותנו, התחלתי להתעניין ואמא שלי קנתה כמה ספרים שהסבירו על יהדות ועל הדת היהודית ולמדנו ביחד. אני רוצה לומר, שאני לא דתיה (אפשר להגיד אולי חילונית מסורתית), אבל מאז שאני יודעת, שאני יהודייה, אני מרגישה שייכות וזה דבר נפלא.

אחרי הבגרויות לא ידעתי מה לעשות. רציתי ללמוד אמנות, אבל לא הייתי תלמידה חרוצה ולא היו לי ציונים טובים וגם לא היתה לי פרוטקציה לבית הספר לאמנות, אז כאשר היה צריך לבחור תיכון, בסוף בחרתי בבית הספר הראשון שמצאתי, וזה היה תיכון מקצועי לאלקטרוניקה. סבתא שלי הציע, שאם אני חושבת, אפשר שאני אלך לישראל ללמוד עברית, ואחרי רכישת השפה אחזור להונגריה ויהיה לי סיכוי טוב למצוא עבודה טובה. כך הגעתי בסוף שנת 1991 לארץ בתור תיירת, ללימודי עברית באולפן קיבוץ יגור. פעם או פעמיים בשבוע היה יום עבודה בקיבוץ ובשאר הימים למדנו. המורה שלנו לימדה אותנו עברית בעברית כי לא כל כך ידעה אנגלית ורוסית בכלל לא, כך למדנו את השפה במהרה. לאולפניסטים יש שפה משלהם, שרק הם מבינים: את המשפטים מרכיבים ממילים מכל השפות שהם מדברים. למשל, משפט אחד בן חמש מילים היה מורכב מחמש שפות שונות. בישראל ראיתי בפעם הראשונה פיתה ובורקס. האולפן היה בחורף, ובערבים שהיה משעמם וקריר, היינו מחממים את הפיתות שהברחנו החוצה מחדר האוכל על תנור ספירלות, מורחים בחמאה וריבה ואוכלים. ואוכלים. בחצי שנה של האולפן השמנתי 20 ק”ג.

שנות התשעים היו שנות העלייה הרוסית הגדולה, הקרוואנים לאיכלוס העולים הרבים בפאתי הערים צצו במהרה כמו פטריות אחרי הגשם ונציגי המשרד לעלייה וקליטה פקדו לעיטים קרובות את האולפנים לעזור לעולים החדשים. באחת הימים, כבר לקראת סיום האולפן, אחד הנציגים תפס גם אותי לשיחה שהסתיימה בסופו של דבר עם תעודת עולה ביד שלי ושיחת טלפון להורים שלי בה אני מודיעה להם, שאני נשארת בארץ. ההודעה הזאת כמובן הפתיעה את ההורים שלי, אבל אני מאוד מעריכה את התגובה שלהם, הם אמרו לי, “שהם יעזרו לי בכל מה שהם יכולים, העיקר, שהיה לי טוב”. אני בת יחידה, יש לי עוד שני אחים בנים, וזה הגדולה של אמא, שהיא יכולה ככה לשחרר את הבת שלה עד כמה שזה קשה לה עם זה. הדרך לא הייתה קלה, והיה לי רגע משבר אחד אחרי שהות של עשרים וארבע שנה בארץ, כאשר הייתי צריכה לעבור דירה בפעם ה-22, שקלתי ברצינות לחזור להונגריה. בתור אם חד הורית, הסיכוי שלי לרכוש דירה משלי מאוד קלוש. למרות הקשיים, אני אוהבת את ישראל, אני אוהבת את האנשים, והפכתי לציונית, מתנדבת במג”ב כבר עשרים שנה, אוהבת את העבודה שלי כמורת דרך ומנסה להעביר גם למודרכים שלי את אהבת הארץ הזאת. ישראל היא הבית שלי ואני מרגישה ככה מהרגע הראשון שדרכתי על האדמה הזאת. שורשים נטעתי בארץ עם שתי הבנות שלי שנולדו פה ושאני מגדלת אותן לבד כבר עשר שנים. למזלי, רוב הזמן פגשתי רק באנשים טובים, שתמכו בי, עזרו לי ודחפו אותי קדימה.