הפרויקט שלפנינו, ״העלייה שלנו״, מוקדש לעולים דוברי הונגרית שהגיעו ארצה בין 1990 ל-2010, לציון שלושים שנים לקבוצת הסטודנטים המאורגנת הראשונה שהגיעה ארצה.
?מי אנחנו, למה באנו, מדוע נשארנו כאן ומה קרה לנו בישראל
רבים מכם שלחו סיפורים בעברית ובהונגרית, אחרים שלחו תצלומים, ואנחנו ממשיכים לאסוף חומרים חדשים, שיימסרו למוזיאון דוברי ההונגרית בצפת, שפרסה את חסותה על הפרויקט, וישמור על המסמכים לדורות הבאים.
?מה למדנו עד עכשיו מכם, ועליכם
רבים מכם הגיעו לישראל בשלהי גיל ההתבגרות, לאוניברסיטה העברית בירושלים, לאוניברסיטת חיפה, או לכרמיאל, למכללת אורט בראודה. עדיין חיפשתם את עצמכם, ואחרי עשרות שנות שלטון סוציאליסטי, לא יכולתם להביא אתכם זהות יהודית או נחישות ציונית. רבים מכם הגיעו לישראל ברוח הרפתקנית, או במקרה, אם יש דבר כזה. בשנים הראשונות, רוב העולים חזרו להונגריה, אבל עד היום שומרים על הקשר עם הארץ, וכבר לא חוששים להזדהות כיהודים. בין אם נשארו כאן או עזבו, העולם נפתח בפניהם במהלך לימודיהם בישראל, אז למדו שפות חדשות, הכירו עולים מכל רחבי תבל, והם בעצמם הפכו לאנשי העולם הגדול. אף אחד לא יוכל יותר לקרוא להם פרובינציאלים.
יש מי שהגיע לישראל בזכות בני או בנות זוג ישראלים. הם נקלטו ביתר קלות, במסגרות משפחתיות, ונחסכו מהם הקשיים האופייניים לעולים הרגילים, המפלסים את דרכם ביזע ובדמעות.
רבים הגיעו בשנות השלושים לחייהם, לבד או עם בנות / בני זוג, תוך ויתור על הקריירה, על שפת האם ועל הקשרים הישנים, מוכנים להתחיל מחדש, ללמוד דברים חדשים.
כמה מאתנו, לא רבים אמנם, חזרו בתשובה, או שהגיעו ארצה מלכתחילה כדי לקיים אורח חיים מסורתי. המסגרות הדתיות הקיימות בארץ וודאי עזרו להם, אבל מאחר שכמעט כולם הגיעו ממשפחות חילוניות, נוסף על הארץ החדשה, הם היו צריכים להתרגל גם לאורח חיים החדש, להשקפת עולם חדשה.
לא משנה מנין באנו, איזו דרך עשינו, עברו מאז כמה עשורים. התיישבנו בישראל. כאן, בארץ, נמצא הבית שלנו, כאן נולדו ילדינו, כאן אנו מתפרנסים, ועל עתידנו כאן (על מערכת הבריאות, החינוך והפוליטיקה) אנחנו מתווכחים יום אחרי יום, כי כפי שאומרים, שני יהודים בונים לעצמם שלושה בתי כנסת, כדי שכף רגלם לא תדרוך לעולם לפחות באחד מהם. כאן, באקלים הים התיכוני, בחורף קר לנו הרבה יותר מאשר בהונגריה, שם יש הסקה מסודרת. כאן למדנו לנהוג במכונית, כי אי אפשר להסתמך על התחבורה
הציבורית, בטח לא בשבת, ואפילו לקלל אנחנו מקללים בעברית או בערבית, כשהרכב לפנינו מאותת ימינה אבל פונה שמאלה.
הפכנו לישראלים, והיום אנחנו נזכרים בנוסטלגיה עדינה לחיינו הקודמים, ההונגריים, ולקשיי ההתאקלמות בארץ. היום, גם העבר שלנו כבר מחבר אותנו לישראל.
David Tarbay :מהונגרית תרגם
Újságíró. Az ELTE történelem–szociológia szakán, majd a Tel–Avivi Egyetem film és televíziós tanszékének rendező-producer szakán végzett. 1992 óta él Izraelben, ahonnan 2003 óta tudósítja a magyarországi médiát.
